במערכת העצבים האוטונומית אנחנו מזהים שני תפקודים. לכל אחד מהם חיי נפש משלו וחווית חיים שונה.
במערכת הסימפטטית תשומת הלב שלנו ממוקדת בעולם החיצוני. אנחנו חיים חוסר, עוסקים במלחמה ואגירה ונמצאים בסטרס קבוע. המחשבה שולטת. אנחנו חשים עצמנו זרים, נפרדים, קטנים, מוגבלים וזמניים.
במערכת הפראסימפטטית החוויה הבסיסית שלנו היא של נינוחות ושייכות. הנשימה והדופק בקצב נוח. אנחנו חשים מחוברים ואהובים. המודעות מתבהרת! אנחנו ברגע! חיים שפע.
שני התפקודים האלה, מאזנים אחד את השני בצורה אוטומטית ונמצאים מחוץ לשליטת האדם!!
אנחנו לא צריכים לבחור ביניהם. גם לא לשים עליהם ערך.
אבל כשאנחנו אומרים שזו טובה מזו ומעדיפים את זו על פני זו זה אומר שעזבנו את עמדת המודעות הטהורה הזדהינו ושקענו בעולם דואלי בו ההזדהות עם צד אחד מחזקת אותו ויוצרת חוסר איזון של השלם!
נשמור על עצמנו בלתי מזדהים. וכמו כפיס המח נהיה מרחב של מודעות שמאפשר קיום של שני הצדדים
והמערכת שהיא אוטונומית לחלוטין תחזיר את עצמה לאיזון בדרך הטבע.