איך קורה ששניים [או יותר] שהתחברו עמ להיות יחד בהנאה מגיעים למצב שבו הם גורמים סבל וכאב האחד לשני.ה?
התשובה: הם מעוגנים בחוסר מודעות עצמית.
דוגמא –
נגיד שאני כילדה קטנה עדה לסיטואציה שבה אבא שלי כופה על אמא שלי לעשות מעשה בניגוד לרצונה.
בחושיי המפותחים אני מתנגדת למה שאני רואה אבל מפאת גילי הצעיר והסיטואציה אני לא אומרת מילה.
"אני לא אתן לאיש לכפות את עצמו/רצונו עלי כך כשאהיה גדולה.." זו ההטבעה שמתרחשת באותו רגע בתוכי.
מאז יש בי רגישות מיוחדת לכל דבר קטן [תנועת יד, מילה, צליל..] שיש בו כדי להציע ביטול /זלזול כלפי.
אם אני לא בתהליך של הרחבת המודעות העצמית גילוי הדפוסים הישנים והכלתם אפעל מתוכם עד סוף ימי, אכאב ואכאיב לי ולאחרים.
וזה מה שקורה בדכ. הצדדים פועלים מתוך גוף הכאב הרגשי שלהם נכנסים ויוצאים מדרמות שנראה כאילו מעבר לשליטתם עצמית.
אם אני בתהליך של גילוי עצמי אתעקש על השרש. אאפשר לעצמי את המרחב להיות בו עם הסערה המתחוללת בתוכי ואמנע מתגובה.
מה הפואנטה?
ככל שאנחנו לא פועלים מתוך הפצע מחוסר מודעות כך הקשרים העצביים שמקיימים אותו מתרופפים עד שהם ניתקים לחלוטין.
כמו בגמילה מאלכוהול או ניקוטין כך בגמילה מדפוסים רגשיים עמוקים הטבועים במערכת העצבים – זה תהליך.
ובזמן הזה – לא שנאה עצמית חלילה, אלא סבלנות ואהבה ואמפטיה לילד.ה הקטנ.ה שהיית ועדיין בתוכך.