החיפוש אחר יעוד נובע מתחושה בסיסית של חוסר.
התחושה הזו צורבת בנו ולא מרפה עד שאנחנו מגלים על מה היא מצביעה.
כמה אנחנו מופתעים לגלות שתחושת החוסר נבעה מזה שאנחנו היינו חסרים. ואיך בכלל יכולנו לצפות שנחוש שלמים כשאנחנו עצמנו חסרים?
אנחנו הכי מתגעגעים לעצמנו.
אנחנו הכי חסרים אותנו.
וכשאנחנו חסרים (לא נוכחים) אנחנו אומללים! וכשאנחנו אומללים אנחנו מתחילים לחשוב במושגים של יעוד שצריך להגשים רחוק מהמקום שבו אנחנו נמצאים. כאילו אם נלך לשם לא ניקח אתנו את הניתוק מעצמנו מכאן.
שום דבר לא יכול למלא את החוסר הזה, חוץ מאשר אנחנו עצמנו.
לכן נחזור מכל המקומות שאליהם הלכנו, אל מרכז ההוויה שלנו, אל הגוף.
נתחיל בקטנה. נעקוב אחרי הנשימה, הדופק. נניח יד על הבטן, בית החזה, הירך. נחוש. נתרווח. נירגע. נהיה.
עם הזמן התרגול שעשוי להיות כרוך במאמץ בהתחלה יהיה להרגל ואנחנו נחוש בנוכחות המופלאה שלנו יותר ויותר.
באהבה עליזה