בדרך כלל קל לנו יותר להתבטא במישור האינטלקטואלי מאשר במישור הרגשי. בתרבות שלנו לחשוב מותר ואף מומלץ, להרגיש ולבטא רגש אותנטי – הרבה פחות.
אחרי שנים של אימון מנטלי אנחנו משווים, מבקרים, מתכננים, תוקפים, מפרגנים, מעבירים מסרים, יורדים לדקויות מטורפות של אבחנה – בקלות, אבל כששואלים אותנו איך אנחנו מרגישים אנחנו מתקשים לבטא זאת במלים. בדרך כלל אנחנו מסתפקים ב"בסדר" כללי כזה, שלא אומר כלום וממשיכים הלאה, מעבירים נושא. לא מתעכבים.
כשקורה והרגש בכל זאת מציף אנחנו או מתפרצים או מסתגרים. אנחנו לא יודעים איך להתנהל אתו כבוגרים. אנחנו מתמללים את הרגשות האמתיים שלנו רק לעתים רחוקות בגלל שיש לנו כל כך מעט ניסיון בכך.
התוצאה – הרגש במקום שיעבור דרך הגוף החוצה נשאר כלוא ברקמות בגושים של כעס, כאב או פחד ואלה חוסמים את זרימת החיים החופשית, יוצרים כאבים ומחלות ומפצלים את ההוויה השלמה לחלקים.
דרך עבודת גוף מתאימה אפשר להגיע אל הרגשות הללו בקלות. נענוע הגוף למשל יוצר סביבה בטוחה ומוגנת לביטוי רגשי ומעודד אותנו להקשיב ולבטא, להכיל ולתהלך את הרגשות הללו חוצה עד ליצירת אינטגרציה שלמה.
העומס מהרקמות משתחרר, רעלים מנוקזים החוצה, חסימות משתחררות, מצבי חולי נרפאים, כאבים נעלמים, ועיקר העיקרים אנחנו מחזירים אלינו חלקים כל כך חשובים בהוויה שלנו. אנחנו נהנים מתחושה של שלמות שלנו, ואיכות החיים שלנו משתפרת באופן משמעותי.