הרצון לספר על עצמנו סיפור יותר מוצלח, אם הוא שולט בנו ומכוון אותנו ממקד את תשומת הלב שלנו בעתיד ויוצר מצג שווא, כאילו איך שאנחנו עכשיו אנחנו חסרים, ולכן אנחנו צריכים משהו נוסף שיעשה אותנו שלמים.

תפישה כזו יכולה להתקיים רק אם אנחנו תופשים את עצמנו כצורה המוגבלת לזמן ומקום!

איך חיינו היו משתנים אם היינו זוכרים את ההיבט הנצחי שבנו?
מה היה משתנה במערכות היחסים ביננו?
באיזה כדור ארץ היינו חיים?

בשביל זה אנחנו צריכים לחזור מן העתיד. לכאן. עכשיו. אל הגוף. אל הנשימה. אל מה שמתרחש ברגע הזה. בפנימיותנו.

זה נשמע הזוי איך מתוך הכאן המצומצם הזה ניגאל מן הסבל? ובכן, זה המסתורין הגדול. נסו ותהנו : )