אנחנו אומרים
אני מותש אני במצב קבוע של דריכות ודאגה
אני לא יכול להירגע לנוח אני חייב להיות בעשיה מאבק או מלחמה כל הזמן
ואנחנו מאמינים שאנחנו מתארים את עצמנו
את המצב שלנו
כשלמעשה אנחנו מתארים את החוויה שלנו
כשאנחנו מסתכלים דרך העיניים של המערכת ההישרדותית בתוכנו
במלים אחרות
לא אנחנו בעוררות יתר
זו מע העצבים שלנו
לא אנחנו בדיכאון
זה מצב הגופנפש שלנו
[אנחנו העדים להם]
להיות מסוגלים לעשות את ההבחנה
בין זהות לתפקוד בזמן אמת
זה לעשות שינוי מטורף בחיים
בדכ ההזדהות עם המערכת ההישרדותית ככ שלמה ומוחלטת
שלא נותר רווח כלשהו [לכאורה] ביננו ובינה [– כאילו היא אנחנו]
אבל כשאנחנו יודעים שאנחנו על התדר הסימפטטי וכך זה מרגיש שם
אנחנו יכולים להתעורר, לשנות את המיקוד שלנו ולשלוף את עצמנו החוצה
מכל מצב של דיכאון או חרדה או נמיכות קומה, רפיסות או מאבק, בשניה
אין מדובר כאן בצעדים
או בטכניקות
אלא בקפיצה בתפישה
מהזדהות עם מצב קיים
החוצה אל הרווחה
אדם שלא ידע להבחין בין תפקוד לזהות
יהיה בצרה צרורה/ וישלם מחירים כבדים כל חייו
מצד שני בכל פעם
שנזהה את עצמנו כעדים להתרחשות
ולא כהתרחשות עצמה כבר חסכנו לעצמנו מנה משמעותית של סבל