כל מה שמתרחש בחיינו
בתוכנו ומחוצה לנו בעצם מציג את עצמו בפנינו
אלא שאנחנו כל כך רגילים לתפוש את עצמנו כקורבנות של החיים
שאנחנו לא קולטים שאנחנו הם אלה שאליהם נשואות הפנים.
כקורבנות יותר קל לנו להזדהות עם המע הסימפטטית הרעשנית
מאשר לעדן את הקשב ולראות שאם יש משהו אחד שאנחנו כל הזמן
זה מודעים
המודעות כל כך טבעית לנו שאנחנו בכלל לא שמים לב אליה. למעשה
אפשר לומר שהמודעות/אנחנו היא היסוד היחיד הקבוע בחיינו המשתנים
כל מחשבה, כל רגש, כל תחושה, כל צליל תמונה
הם ביטויים של חיים שמציגים עצמם בפנינו כמהים להכרה
כי יותר מכל גלולה, ההכרה מרפאה!
היא ממירה את תחושת הנפרדות והעוינות הממיתה בתחושה של שייכות ואהבה
מה שמפעיל את מנגנון הריפוי הטבעי של הגוף הלוא הוא המערכת העצבים הפראסימפטטית המאזנת המרגיעה והמרפאה
ואלמלא היינו שקועים בתודעה הסימפטטית ההישרדותית היינו רואים יותר בקלות
שהכרה בביטויי החיים של האדם והאדמה זה הרבה מעבר לכל מה שיכולנו לבקש לעצמנו
כהגשמה עצמית שמצטמצמת בדכ להישג כזה או אחר שאנחנו שואפים אליו בעולם הצורה
כי ההכרה שלנו היא למעשה ההכרה שלה
והיא זו שמסתכלת דרך העיניים "שלנו" על הבריאה
והיא זו שלהכרה שלה כל הבריאה מחכה
אמא אדמה.