המוארים
אדם לקראת מותו
מתכנס בביתו
שאון העולם מתרחק ממנו
והוא הולך ושוקע בתוך עצמו.
בתחילה ניכרים
הסבל והכאב על גופו ועל פניו
אך ככל שהוא מתמעט והולך
פניו המכורכמים מתחילים לזהור
וכל ישותו אומרת אור גדול.
למתבונן מהצד זה נראה כפלא
הוא בוודאי מחלים עולה מיד המחשבה
אך האור הנראה אינו אורו שלו
אלא אור השכינה, שאת כולו ממלאה.
איזה מחזה מרהיב לחזות בו
פלא, השראה צרופה.
אך במקרה הזה רק סימן לכך שעוד מעט תצא היא לדרכה
ותותיר את הכל מאחוריה כאילו לא היה.
מעטים מאתנו מתכנסים כך בביתם וממעיטים כך מעצמם בעודם בשיאם ובריאותם טובה.
וכשזה קורא למישהו אנחנו נותנים לו שם מכנים אותו המואר ונוהים אחריו.