אומרים שעד גיל שנה וחצי בערך אנחנו אחד עם הכול; לא חווים הפרדה משום סוג שהוא. משלב זה ואילך אנחנו מאבדים את תחושת האחדות וחווים יותר ויותר חיים בנפרד עד שמתגבש בתוכנו אני ששונה מכל אתה שהוא. לא יודעים למה זה קורה אבל רבים מקשרים את התהליך המתרחש לרכישת השפה וליצירת הקשר הבינאישי דרך המלה.
אחת מתופעות הלוואי לתהליך הזה היא ההזדהות. מהרגע שנוצר אני נפרד הוא מזדהה עם כל מה שהוא תופס כשלו ומתנגד או אוהב את כל מה שהוא תופס כשייך לאחר.
ההזדהויות האלה בחלוף השנים נהיות יותר ויותר ההגדרות דרכן אנחנו מגדירים את עצמנו ביחס לעולם: שאיפות, מאוויים, בני זוג, משפחה, עבודה, ארץ וחברה דת ומדינה וכו.
עקרון אי ההזדהות מזכיר לנו שאנחנו לא מה שהתגבשנו להאמין שאנחנו.
הוא מלמד אותנו לתפוס מרחק מההתרחשויות; מחשבות, רגשות, תחושות, מראות, צלילים, ריחות, תמונות, פעולות, מעשים וכו.
ומאפשר לנו לזהות מחדש את האניות המקורית שלנו.