עוד לפני השפה המדוברת ציירה מערכת העצבים את הגבולות בתוכן אנחנו יכולים לנוע בבטחה. כל מה שמעבר לגבולות ניתפס כעוין ומסוכן להמשך הקיום.
אז, כשאנחנו במצב של התנגדות זה לא בגלל שאנחנו דפוקים או מקולקלים. זה בגלל שמערכת העצבים שלנו מתפקדת כמצופה ממנה ובמדויק!
היא זיהתה מצב/סביבה המאיימים על הגבולות הבטוחים שלה, הגדירה אותם כעוינים והפעילה אסטרטגיה של מגננה.
ההתנגדות היא המגננה. היא יכולה להיות מינורית אך היא יכולה להיות גם אינתיפאדה של ממש; הפצצה של הפחדות והתראות מפני כל מה שהולך להשתבש, דברי בקורת והצדקות למה כן או למה לא… כולנו שמענו את הקולות.
אם אנחנו לא יודעים שזה מה שקורה אנחנו פועלים בעיוורון וחוזרים שוב ושוב לגבולות המותרים שנקבעו מקדם, מרגישים דפוקים, ללא התקדמות או צמיחה כלואים במיחזור אינסופי של העבר.
עכשיו כשאנחנו יודעים – אנחנו יכולים לבחור להעז להגיד כן למוצע / לחדש או להמשיך בהתנגדות המסורתית שלנו לכל שינוי מהמוכר והידוע משכבר.